וַתָּ֗שָׁב וַתֹּ֤אכַל לֶ֙חֶם֙ וַתֵּ֣שְׁתְּ מַ֔יִם בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־תֹּ֥אכַל לֶ֖חֶם וְאַל־תֵּ֣שְׁתְּ מָ֑יִם לֹֽא־תָב֥וֹא נִבְלָתְךָ֖ אֶל־קֶ֥בֶר אֲבֹתֶֽיךָ׃
און האָסט זיך אומגעקערט, און געגעסן ברױט און געטרונקען װאַסער אין דעם אָרט װאָס ער האָט דיר אָנגעזאָגט: זאָלסט ניט עסן קײן ברױט און ניט טרינקען קײן װאַסער – װעט דײַן טױטער לײַב ניט קומען צו דעם קבֿר פֿון דײַנע עלטערן.
מלבי"ם
ותשב ותאכל לחם מבואר מזה שעל מה ששב בדרך הקודמת לא נענש, כי לא נאסר לו רק לשוב מבית אל ליהודה לא אם ישוב לאחור באמצע הדרך, אבל האכילה היתה נגד צווי ה' וז"ש ותאכל לחם במקום אשר דבר אליך אל תאכל, שהיתה האזהרה על המקום ונאסר לאכול שם לעולם, לא תבא נבלתך העונש הזה היה מדה כנגד מדה, כי באמת גם בשובו ליהודה היה שליח מצוה ששלוחי מצוה אין ניזקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמ"ש בפ"ק דפסחים, רק כפי דעתו שבשובו נפסק השליחות ולכן אכל לחם לא היה עוד שליח מצוה ולכן ניזוק:
מצודת ציון
נבלתך. אף גוף מת צדיק נקרא נבלה, וכן (ישעיהו כו יט) נבלתי יקומון: